הסיפורים שמאחורי השירים

שיר זה של מנור, נכתב גם הוא לזכר אחיו יהודה שנפל בתעלת סואץ.

בשיר התכוון להגיד מנור שהוא ומשפחתו כבר לא ישבו על מרפסת ביתם בבנימינה עם האח יהודה. הוא מספר על חווית הכאב דרך ילדים שמשחקים תופסת, אך בעצם מדגיש שהוא ואחיו כבר לא יעשו זאת יותר. אך מילות העידוד והבעת התקווה החוזרות ונשנות מעידות על כך שהשנה האחרונה בעצם הייתה ממש לא טובה.

 

שיר זה אינו בהכרח שמח ואופטימי, אלא שיר של כמיהה לעתיד טוב יותר ושקט יותר.

​

אהוד מנור מאחל שכל העיתונים מלאי החדשות הרעות והמעיבות יתעופפו להם ברוח ויהפכו לנחלת העבר.

​

אגב, אותה מרפסת של בית משפחת מנור פנתה מערבה, לכיוון הים, ממנה ראו את השמש בשקיעתה.

בבית האחרון של השיר כתב מנור: "אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן"... 

אבל נורית הירש כתבה לשיר הזה לחן כה קצבי וכה שמח עד שמנור החליט לשנות ל: "והשמש תזרח בתוכן."